פסק-דין בתיק ת"ק 9097-10-12

1.         התובעת הינה לקוחה של הנתבע 1 (להלן: "הבנק"). במועד הרלוונטי לתביעה, קיבלה שירות בנקאי מהנתבעת 2, שהינה פקידת הבנק בסניף כפר יונה, בו מתנהל חשבון התובעת.

לטענת התובעת, הנתבעת 2 העירה לה, בנוכחות לקוחות נוספים, הערות משפילות ומעליבות. בין היתר התרחקה ממנה מרחק פיזי, תוך שהיא טוענת כי התובעת חולה מאד, ומורה לה לקבל טיפול בנקאי מפקיד אחר.

            התביעה כנגד הנתבע 1 הוגשה מכוח אחריותו השילוחית כביכול למעשי הנתבעת 2, בעת מילוי תפקידה כפקידה בבנק.

2.         לשיטת התובעת, הנתבע שמע טענותיה וקיבל אותן, אך הוא מסרב לפצותה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה התנהגות הנתבעת 2.

            התובעת העמידה תביעתה ע"ס 30,000 ש"ח בגין לשון הרע ואפליה אסורה במתן שירותים.

3.         הנתבעים מכחישים את טענות התובעת כולן.

יש לברר, איפוא, אם עמדה התובעת בנטל המונח על שכמה, להוכיח כי התקיימו היסודות לקיום לשון הרע ולקיום אפליה במתן שירותים.

4.         סע' 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק לשון הרע") מגדיר את מהי לשון הרע, ובין היתר קובע:

            "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

            ...

            (2)        לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

            ...

            (4)        לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או

מוגבלותו"

(הדגשים של הח"מ).

5.         כפי שניתן להווכח, הגדרת לדון הרע דורשת אקט של פרסום. הפרסום מוגדר בסע' 2 לחוק:

            "פרסום מהו

2.      (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

         (ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -